top of page

רגע לפני שבת: "משפטים תשים לפניהם" – במעשה החינוכי

17 באפר׳ 2016
זמן קריאה 2 דקות

להיות אדם חינוכי איכותי, מוביל ומתווה דרך, המכוון את תלמידיו להיות בני אדם, מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית – מתוך היכרות ושיח עם כל היבטיה ומרכיביה.

מנדי רבינוביץ' הוא מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, שעל דגלו חרוטה הכתובת: להיות מוסד חינוכי איכותי, מוביל ומתווה דרך, המכוון את תלמידיו להיות בני אדם, מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית. מדי פעם, אני מקבלת ממנו פוסטים שהוא נוהג לכתוב לתלמידיו. הם בדרך כלל מעידים שהכתובת הזו חרוטה גם על לבו וגם במעשיו, כפי שמעיד הפוסט הבא, שהוא שלח אלי היום. ברשותו, אני משתפת אתכם

פה ושם בארץ ישראל 2016

בסתיו 1982 , ערך הסופר עמוס עוז סדרת מפגשים ברחבי הארץ שאת הרשמים מהם כינס בספרו הידוע.

נזכרתי בספר כשביקרנו השבוע בשילה הקדומה, האתר בו סימנו הארכיאולוגים את מיקומה של עיר המשכן הקדומה. יוחאי, מנהל הדרכה לקח אותנו למסע בזמן בו שמענו על עולי הרגל שהגיעו לחבל בנימין, סיפור "פילגש בגבעה" כמעט הצית מלחמה בין שבטי בנימין ואפרים שהומרה והולידה את חג האהבה בט"ו באב, על יהודי עקשן בשם אלקנה שהמשיך לפקוד את המשכן גם כשכולם חדלו, אשתו חנה שהתפללה שם וזכתה לילד שהפך להיות שמואל הנביא, שמשח את מלכי ישראל שאול ודוד.

כמה ימים לפני התקשרו עימי מובילי ארגון "שוברים שתיקה" וביקשו שניפגש. יצאנו עימם למסע בזמן אחר, דוד גרוסמן כינה אותו "הזמן הצהוב" בספרו מ- 1987 . שמעתי על עדויות החיילים שחזרו משם, על החשש לעתיד הדמוקרטיה, על התקווה לשינוי המצב הקיים, על תחושות הנרדפות וההשתקה ועל הפער בין מטרות הארגון לבין מה שחושבים רבים בציבור ( "אנחנו לא פועלים לשיפור המוסר בצה"ל ולא לחרם על ישראל, אנחנו בעד סיום השליטה בעם אחר, יהא הפיתרון אשר יהא").

לאחר הביקור בשילה נסענו לישיבה הגבוהה של איתמר, "משכן אהוד" , המנציחה את חמשת בני משפחת פוגל ז"ל שנרצחו באכזריות בביתם. בשיחה עם תלמידיה שיתפתי באמונתנו שהדרך להגשמת חזון בית הספר שלנו, לחנך תלמידים למעורבות והשפעה בחברה עוברת דרך היכרות בלתי מתווכת עם כל קבוצה וכל מקום בישראל תחת תנאי אחד שיסודותיהם אינם חותרים נגד ותחת חוקי מדינת ישראל ואינם מטיפים להפרתם. לכן אנו נפגשים ומפגישים עם כולם. לא כדי להסכים אלא בעיקר כדי להסכים איך לא להסכים.

אחד המסרים החשובים שאנו לומדים מהדרמה ההיסטורית של עם ישראל הוא סכנתה של חוסר האחדות הפנימית. לא מדובר באחדות רעיונית אלא בהסכמה אחידה לפתור מחלוקות ביחד. איננו צריכים את ארון ה' מהמשכן ולא מעצמות זרות שיפתרו את בעיותינו. בכוחנו לעשות זאת בעצמנו. לשם כך עלינו להכחיד את שיח השנאה. דרכיהן של אנשי "שוברים שתיקה" ותלמידי ישיבת איתמר כנראה לא תיפגשנה, לפחות לא בדור הזה. אך שתיהן חייבות להמשיך לדבר גם ביניהן ובעיקר עם הציבור, תלמידים ומבוגרים כאחד.

בשבוע הבא יצאו כל תלמידי בית בירם לשבוע הסמינרים השנתיים. הם יתפרשו מעכו וכרמיאל, דרך ירושלים ועד ירוחם ודימונה. ייפגשו עם גווני החברה הישראלית, יאמנו את שרירי הפתיחות והביקורתיות וכשיחזרו אל הכרמל יגבשו עמדתם ואולי חלקם גם ימשיך לסייר וללמוד עצמאית, פה ושם בארץ ישראל.

שבת שלום ומבורך,

מנדי

פוסטים אחרונים

הצג הכול
אשריי, כופרת אני: ארבע מחשבות

1. לריקוד "בשלטון הכופרים אנו לא מאמינים" צריכה להיות רק תשובה אחת: אנחנו הכופרים לא מאמינים גם בכם ולכן מתנתקים מכם. בכל היבט. לא ניתן לכם תקציבים, לא נממן את החינוך שלכם, לא נבנה ולא ניתן לכם תשתיות

 
 
 
מילים בקטנה: אומרים שערב חג

אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו הילדים, הנכדים, בני משפחה. קישוטי הסוכה שיצרו הקטנים כבר לפני שבוע עדיין מתנופפים בצבעוניותם, משרים תחושה שיכלה להיות כמעט עליזה. השולחן ערוך, האוכל כבר כמעט מוכן. מנות ש

 
 
 
רגע לפני שבת: יום הנשים

דברים שאמרתי באירוע לעובדות ועובדי מכון דוידסון, לרגל יום הנשים הבינלאומי - שחל ממש היום: "יום האשה". שר חינוך ישראלי אחד – לא הנוכחי - אמר פעם שאם רוצים להרוג טיפול ברעיון, הדרך הטובה ביותר היא להקד

 
 
 

תגובות


bottom of page